מה אתם עושים כשאתם מגיעים למשרד שלכם, בהנחה שאתם עובדים במשרד? אני מתיישב, מוציא את הלאפטופ מהתיק, מחבר לחשמל אם אין לי שיחה דחופה, יוצא החוצה להביא כוס גדולה (ולפעמים שתיים) של סודה מעורבבת במים קרים, מתיישב על הכסא שלי, מרים את המסך ומדבר עם מי שנמצא במשרד, אולי סוגר את התריסים מאחוריי אם יש שמש חזקה מדי, מסתכל על המיילים שלי ועל הפגישות היומיות, ובאופן כללי לוקח כמה דקות עד שאני צולל ליום העבודה, שברובו מורכב ממני ומהמחשב שלי, כשבתווך ישנן גם אינטראקציות עם לקוחות, קולגות וספקים. ואז אני הולך הביתה, ובטח יהיו עוד מיילים בערב, מלקוחות אמריקאים, ואולי שיחה אחת או שתיים, ואז יש לי ערב פנוי – עם חברים או עם אשתי או עם המשפחה, או עם מכבי.
אתם יודעים מה אין בעבודה שלי? 25 אלף פלוס זוגות עיניים שמרוכזות בי ומגיבות לכל דבר שאני עושה. חשבתי על זה אתמול במשחק, כי זה הזכיר לי את מה ששחקנים (actors, מה שנקרא), מסבירים על ההבדל בין קולנוע לתיאטרון – התגובה המיידית של הקהל. זה קרה באיזה רגע אחד, אני חושב במחצית השנייה, כשנטע לביא כמעט איבד כדור, ואז הרוויח אותו חזרה ומסר שמאלה ואחר כך אני כבר לא זוכר, והמהלך עצמו גם לא כל כך משנה. כשהיה נראה שנטע מאבד את הכדור – עלה רחש מהקהל, קול מעורבב של אלפי אנשים שאפשר להגדיר אותו רק כ״נו למה נטע למה אתה מתבחבש עם הכדור ומאבד״ אבל בעצם זו הייתה אנחת ייאוש קולקטיבית, ואז כשהוא הציל את הכדור, פתאום היה רגע של ״הופה, יופי קפטן״, או בעצם, אנחת רווחה קולקטיבית שמחה.
יש המון תרגילים שאני אוהב לעשות עם עצמי כשאני באיצטדיון, שזה המקום היחידי לעשות שטויות כאלה: אחד מהם, זה להפסיק להסתכל על המשחק ולהתרכז למשך דקה או שתיים בשחקן אחד בלבד בלי קשר לכדור. יש גם את זה שאפשר להסתכל על ההתנהלות של הספסלים, מה שפחות רואים בטלוויזיה. ומשהו די מגניב לעשות, זה לעצום את העיניים לחצי דקה ככה, ולהקשיב לקהל. לשמוע אותו באמת. מקבלים סוג של אינדיקציה לאיך הדבר הזה שקורה על הדשא נחווה על ידי הישות הקולקטיבית שהיא הקהל שמסביבנו.
אבל לפעמים אנחנו יודעים בדיוק איך הדבר הזה נחווה. אתמול (שבת), כשחזרנו לאוטו בדרך הביתה, היה נדמה שכל האיצטדיון ידע שפיירו מחמיץ. כולם דיברו על זה. כולנו ידענו. אני עוד אמרתי לאחי בזמן המשחק, אחרי ההחמצה של פיירו (שלא יודע איך אבל לא נכנסה לתקציר – מי עורך את התקצירים האלה ולמה הוא עושה עבודה כל כך גרועה?) זה שאם נלך לפנדלים ויתנו לו לבעוט הוא יחטיא ויהיה מאוד לא טוב.
הלב יוצא לפיירו, באמת. שחקני כדורגל חשופים לפידבק רציף ונטול הפסקות במשך כל הזמן שהם על המגרש מאנשים שבטוחים שבגלל שהם קנו כרטיס, הם יכולים להגיד עליהם כל מה שבא להם, ובחלק מהמקרים הם גם צודקים. אני מניח שכל מי שהיה אי פעם במשחק כדורגל בארץ, שמע דו שיח בין שני אוהדים כשאחד אומר לשני – ״פה זה לא קונצרט חביבי״ – רוצה לומר שכדורגל זה לא אירוע שבו כל כללי התנהגות הנורמטיבים, כאלה שכנראה היינו אוכפים את עצמנו להתנהל לפיהם, תקפים. בכדורגל לגיטימי לקלל, לגיטימי לכעוס ולגיטימי לצרוח. אבל אנחנו לא מאשימים את עצמנו, כאוהדים, בצרחות האלה, או בשלל ההתנהגויות שאותן אנחנו מרשים לעצמנו רק שם. לא לא, מה פתאום. תחשוב על זה רגע: האם יש סיטואציה אחרת בחיים שלכם, שבה אתם רואים מישהו שנפגע, אחרי שנפל לא טוב או ספג מכה שככל הנראה מאוד כואבת, והתגובה האינסטינקטיבית שלכם תהיה לשאוג עליו שיקום כבר הבן זונה ? אם עניתם כן, אז אני אשמח לדעת איפה, וזה נכון לגבי כל מיני סיטואציות אחרות. וזה אפילו כשעשו תאורה כל כך יפה וירוקה באיצטדיון כאילו אנחנו במופע לייזרים מרגש בטכנודע בואכה 1997.
סיטואציה, למשל, שבה שמעתם על מישהו שהתחיל עכשיו תפקיד חדש בעבודה שלו, והוא באמת כמה שבועות שם, בהתלמדות, ונותנים לו משימה ״אמיתית״ ראשונה. אתם הרי לא תחליטו שהוא כישלון אחרי 20 דקות שבהן הוא לא יהיה טוב. אתם תגלו סבלנות, אתם תשאלו אותו אם הוא צריך עזרה, אתם תנסו לתת מהניסיון שלכם. אבל לא בכדורגל – שם אנחנו נותנים דרור לכעס וללעג וכל שאר הרגשות השליליים – כי באמת שכרגע זה הדבר הכי חשוב בעולם. אני כותב את זה כי אני לפעמים גם ככה. שנה שעברה קמתי במשחק פלייאוף מהמקום שלי ונעמדתי וצרחתי כל כך חזק שדודו שיושב לידי שאל אם אני בסדר. הייתי בסדר, אבל בכדורגל לפעמים צריך לצעוק (אגב, גם בחיים – אדם צועק את שחסר לו, לא חסר לו לא צועק).
אנחנו נותנים לעצמנו ליהנות מחוסר הפרופורציה הזה בלי מחשבה ובלי סיכון. זה לא דבר של מה בכך, יש לזה תפקיד. זה עוזר לנו, הכעס הזה שאנחנו מאפשרים לו את הוונטילציה הנחוצה כל כך, רק כדי שנצא אחר כך נקיים. אנחנו אומרים לעצמנו – הוא מקבל מלא כסף, זה בסדר לצעוק כי הוא לא מבין, הוא ״ספורטאי מקצועני והם רגילים לזה״.
ואולי זה נכון, אבל איכשהוא לא נראה לי.
בכל מקרה, אם מדברים על המשחק – התחלנו ממש טוב וסיימנו ממש לא. אין שום בעיה אם זה שבאר שבע לקחו, אבל מאוד חבל לי שלא הצלחנו להבקיע עוד שער אחד קטן. אז לסיכום הנה דברים שאני ארצה שיקרו השנה במשחקים של מכבי בלי סדר מיוחד
- שעלי מוחמד יבקיע
- שכשהשופט בודק ב-ואר – שעל המסך יהיה כתוב שבודקים ב-ואר (ואולי גם יגידו מה בודקים)
- שקורנו יגביה פעם אחת וזה ייכנס לשער
- שנבקיע שער ממחצית המגרש
- שכל האיצטדיון ישיר ריקדי
פנטסטי עד כדי העברה לאשתי (אני יודע מאיפה הדימוי של עבודה שכל הזמן מסתכלים עליך).
הבשורה הטובה של העונה כבר הגיעה – חזרת לכתוב, והלוואי שבתדירות גבוהה.
נקווה שמכבי יתנו לך סיבות לכתוב רגשות שמחה.
פינגבאק: אולימפיאקוס (שבת, בין שני המשחקים) – רשימות/פרוסנר