לקח לי המון זמן עד שהתחלתי לדבר בטיפול על חוויית הכדורגל שלי. יש לזה המון סיבות: אני אוהב את המקום של הכדורגל בחיים שלי ולא חושב שהוא צריך להשתנות בשום צורה, אני מפחד שאולי הטיפול ישנה את המשמעות שאני נותן לכדורגל ואת החשיבות שלו על פני כמעט כל דבר אחר בחיים שלי, אני לא רוצה להבין את השורש של האובססיה כי אולי פתאום חוסר המשמעות המכוער ירים ראש ויגרום לי להפסיק כמו שקרה עם דברים אחרים שהתחלתי בערך בגיל הזה, ואולי הסיבה הייתה הרבה יותר פרוזאית: לא חשבתי שהכדורגל הוא בעיה, ואל הטיפול הגעתי בגישה אנליטית שמחפשת לפתור את הבעיות שלי.
אבל עוד לפני שהלכתי לטיפול, השתמשתי בכדורגל כדי לטפל בבעיות שלי, וכשאני כותב לטפל אני בעיקר מתכוון ללאוורר ולדבר עליהן. כתבתי בלוג בהארץ שנקרא הבלוג הירוק, והוא כאילו היה על מכבי חיפה, אבל בעצם היה על עצמי, על אשתי, על הכלבה ועל המשפחה שלי, ועל כל הדברים שמרכיבים את החוויה האנושית שלי. וכן הוא התעסק גם בכדורגל. כשהוא נכתב, מכבי חיפה הייתה קבוצה מחורבנת ממש במועדון שלא תפקד כל כך טוב, ובאופן כללי היא הייתה צל של הקבוצה שגדלתי עליה. לבשה ירוק, שיחקה בחיפה, קראו לה מכבי, אבל זה לא היה זה.
האמת היא שהמון פעמים לא האמנתי שנחזור. כזה אני, קטן אמונה. תשאלו אנשים שמכירים אותי והם יגידו לכם שאני טיפוס אופטימי. וגם הייתי אופטימי בכדורגל, אבל העשור הזה החזיר אותי למצב הראוי והרצוי לאוהד כדורגל: פסימיות משולבת בכאבי בטן עם קורטוב של אכזבה ובזיק של גועל ושנאה עצמית. יש לי התכתבות ווטסאפ עם אבא שלי ואחי וגיסי מהמחזור הראשון של הפלייאוף ב-20/21, ב-3 לאפריל, אחרי 1:1 מול מכבי פ״ת שאני כותב להם: ״העונה נגמרה היום, אפשר להתחיל לתכנן את הבאה״. ראיתי את התקציר של המשחק הזה עכשיו, והגענו לכל כך הרבה הזדמנויות, ואולי בגלל זה הייתי ככה. כי כמה עוד אפשר.
ואני זוכר שבעונה הזו, שבה הייתי בלא מעט משחקים, אפילו שהייתה קורונה, בגלל שנכנסתי ליציע העיתונות, היו המון פעמים שלפני שהייתי הולך לישון, בלילה, הייתי שואל את אשתי ״תגידי יעל, את חושבת שניקח אליפות? כי אני ממש ממש רוצה שניקח, ואני לא יודע אם תהיה הזדמנות טובה יותר״. והיא לא כל כך ידעה מה להגיד לי. הייתי נואש. כל כך רציתי אותה, שאני לא יודע אם רציתי ככה משהו בחיים שלי. כמו ילד שחייב עכשיו עכשיו עכשיו את הפלייסטיישן החדש, כמו לראות את האישה הכי יפה ליד הבר בצד השני של המועדון, כמו מים במדבר.
והסיבה שאני כותב על האליפות ההיא, ובעצם גם על האליפות האחרונה, אדירה ככל שהייתה עם כל כך הרבה רגעים מדהימים שאני מקווה שלא אשכח בחיים, היא שזו נקודת הפתיחה שלי לעונה הזו: אני הכי למעלה שאפשר, בכדורגל לפחות. יש לי ציפיות – אני תמיד רוצה שניקח אליפות וגביע ונגיע לשלב בתים באירופה וחייבים לנצח בכל הדרבים. אבל, משהו קצת שונה הפעם: אני לא מרגיש שאני צריך את זה. אני רוצה את זה, אבל משהו קצת יותר רגוע. (דיסקליימר – אני מכיר את עצמי וכמה שבועות לתוך העונה אני כבר אהיה עמוק בתוך זה, וכל מה שכתבתי בשורות הקודמות ירגיש כאילו איזה היפי אידיוט שאין לו מושג החליט לבלבל את המוח).
כי אם תחשבו על זה – שתי העונות החולפות התחילו עם איצטדיונים ריקים מאוהדים, עם מסיכות ועם סגרים ועם הדבר הכי קרוב שהיה עד עכשיו בישראל למלחמת אזרחים ועם טילים על תל אביב ועם מחשבה ששום דבר לא יהיה אף פעם כמו שהיה, והסתיימו עם חזרה לחיים וחזרה לרגיל, כמה שמשהו יכול להיות רגיל, ואיצטדיונים מלאים ונסיעות לחו״ל ועבודה מהמשרד ומפגשים משפחתיים וישיבות עם חברים. הפסיכולוגית שלי הזכירה לי כמה עצוב הייתי כשהתחילה הקורונה: ״אתה זוכר שהיית בטוח שזה עניין של זמן ואתה הולך למות, וגם שאתה כנראה לא תראה יותר אף פעם כדורגל באיצטדיון?״ צחקתי, אבל ההרגשה ההיא לא הייתה מצחיקה. היא הייתה פחד אמיתי. פחד שעבר, אבל לא נשכח. זכרון כאילו רחוק, אבל עדיין קרוב. אז כן, אכפת לי מאוד ממה יהיה העונה, אבל לא משנה מה יהיה, אני מרגיש את מה שאני מרגיש – שום דבר לא יכול לקחת לי את שתי העונות האחרונות, שהיו משהו אחר לגמרי.
אז בקיצור, נסכם: היו שתי עונות מדהימות, היום אלוף האלופים, זה הפוסט הראשון בבלוג החדש שלי, ולא משנה מה קורה, רק שלא יהיו עוד פעם פנדלים מול באר שבע. יאללה, שתהיה לנו אחלה עונה.