אולימפיאקוס (שבת, בין שני המשחקים)

חיכיתי קצת עם הכתיבה של הפוסט על המשחק ולפני המשחק בעיקר כי לא היה לי זמן (שבוע פסיכי) וגם כי הסתובב לי משהו בראש שהיה קשה לי לנסח. ובכל זאת, אנסה. אני חושב שיש כמה דרכים לנתח משחק כדורגל, ולכן יש גם כמה דרכים לנתח את התחושה שלנו ממשחק כדורגל. העניין העיקרי הוא הקונטקסט. זה יכול להיות הבדלי הרמות בין המתמודדות, הציפיות, היסטוריה ביניהן, פציעות, ועוד ועוד, אבל עבורנו כאוהדים, המשתנה הכי חשוב הוא מהלך המשחק

דמיינו משחק אחר לגמרי ביום רביעי האחרון: מכבי עולה מול אולימפיאקוס, לא עושה את הטעות בדקה ה-7, ואחד מהשערים בנבדל כן מאושר. ואז אנחנו יורדים אחורה, וסופגים שער בדקה ה-85, ושתי הקבוצות לא ממש תוקפות עד הסיום. התוצאה – אותה תוצאה. אבל התחושות ככל הנראה שונות לחלוטין. אנחנו מגיעים לגומלין, בתחושות אחרות – בציפיות אחרות, עם סט אחר לגמרי של הבנה לגבי הקבוצה שלנו והיריבה. את הקונטקסט הזה קשה מאוד לשנות. אנחנו מרגישים את מה שאנחנו מרגישים – וה-1:1 שהיה הוא ה-1:1 שניקח איתנו, אבל האם באמת יש לקונטקסט הזה איזו שהיא משמעות מעבר?

כנראה שכן, וכנראה שלא. וזה נכון לגבי כל דבר במשחק, וזה בעיקר קשה כי אנחנו אוהבים, חלקנו לפחות, לדבר על כדורגל במונחים מוחלטים: משחק טוב או משחק רע, שיחק מצוין או שיחק גרוע, היינו איכותיים או היינו מתחת לכל ביקורת. קשה להתעסק במידתיות בכדורגל. כשחזיזה, אחרי המשחק, אומר שהוא לא התכוון להבקיע, האם זה משנה לנו? זה תלוי מאיפה אנחנו מגיעים ולאן אנחנו מכוונים. במשך כל המשחק לידי היו מלא עצבים על דולב חזיזה, אבל אחרי השער פחות.

כתבתי בפוסט אחרי באר שבע על פיירו ועל מה המשמעות של משחק אחד והנה הוא השתפר ונראה טוב יותר אבל גם החמיץ אבל גם הגיע למשקוף וגם באמת לא ראינו חלוץ מהסוג הזה (גב לשער, משחק בנגיעה) כבר הרבה זמן במכבי. אם היה עולה שליש מחר או מגיע בהעברה חופשית – היינו מתייחסים אליו אחרת?

למה אני בכלל כותב את זה ואיך זה קשור למשחק שהיה ברביעי? או, מה שרציתי לכתוב פה זה על ״העריצות של החוויה האישית״, או משהו כזה, לעומת ״העריצות של התוצאה״. הדבר הזה בא לידי ביטוי במיוחד בחלק הזה של העונה – ובמיוחד בגלל שאנחנו משחקים במסגרות שהן קצת לא פייריות כלפי השחקנים. נוהגים להגיד על משחקי גביע, שלא משנה איך משחקים, העיקר לעבור שלב. ואנחנו בגביע פה, כמו שהיה ביום שבת, אז למה שיהיה לי כל כך אכפת מאיך משחקים? רק לעבור צריך, לא? אבל אנחנו גם בתחילת העונה, והציפייה שלנו כאוהדים היא גם לראות את השחקנים החדשים ולראות איך הקבוצה תשחק.

והבלבול שכל הזה הוא הסיבה לכך שאני לא כל כך יודע איך אני מרגיש לגבי המשחק הזה וגם לא כל כך יודע איך ארגיש לגבי המשחק ברביעי. מבחינת ציפיות – אין לי ציפיה שמכבי תעבור את אולימפיאקוס. אני מרגיש שהם קבוצה טוב יותר פיזית, גם בחומר השחקנים, והגנתית הם נהדרים וידעו לסגור וללחוץ טוב מאוד. אבל הקבוצה הוכיחה שב-90 דקות היא לא נופלת מהיריבה, כמו שהיריבה משחקת. אז עם מה ללכת? עם הראש או עם הבטן? אין לי מושג.

אני עדיין מעריך שלא נעבור ועדיין מקווה שכן. אני עדיין אתבאס אם לא נגיע לקפריסין בסיבוב הבא, ולא אקח קשה מדי משחק בבודפשט או בברטיסלבה. אני על הגדר לגמרי – ואולי פה נמצאת נקודת האיזון, ואולי בגלל זה אני כותב את זה גם באמצע בין שני המשחקים. המון פעמים בחיים, בלי קשר לכדורגל, התחושה הראשונית שלי על משהו מתאזנת עם הזמן למשהו קצת יותר, נקרא לזה, רגוע: פעם כשהייתי עובד מהבית ויעל הייתה הולכת למשרד, הייתי קם אחריה והייתי קולט שהיא השאירה את החלב בחוץ כששתתה קפה, והייתי ממש מתעצבן ואומר לעצמי שכשהיא תחזור אני אגיד לה, שאי אפשר כבר ככה ולמה את לא מסוגלת להחזיר את החלב למקרר הוא מתקלקל! ואז היום היה עובר, והייתי מתגעגע אליה, והכעס הדי אידיוטי מהבוקר היה שוכך.

גם עם מכבי זה ככה: בסוף המשחק האינסטינקט שלי היה להתבאס שלא הבקענו עוד שניים או שלושה גולים, להרגיש שיש פה הזדמנות שלא תחזור, לשים ציפיות מאוד גבוהות, כי, באמת, ראיתם את המשחק? וככל שהזמן עובר, אני נזכר שיש גם מתנגד, שלא משחקים מול קונוסים, שיש קבוצה מנוסה שהעבירה את ההכרעה הביתה, למקום שנוח לה, ומבין שהסיכויים לעבור עדיין נמוכים. יש פה בעצם משחק שלם שקורה אך ורק אצלי בראש, והוא במקביל לשני המשחקים שעל הדשא.

האם יש מסקנה לפוסט הזה? לא. סתם התחשק לי לכתוב, ובאמת, תודה שקראתם אם קראתם. פשוט בפעם המיליון, אני נזכר כמה כדורגל הוא משחק מוזר, וכמה כדורגל הוא בעצם הכל, וכמה לפעמים החיים שלנו הם הזמן שבו אנחנו עושים דברים יומויומיים כדי למלא את הפערים בין משחק כדורגל.