השבוע קיבלתי בשורה קצת לא נעימה אבל לא נוראית שקשורה למישהי קרובה אלי. היות שמדובר בעניין שלה אני לא מרגיש בנוח לכתוב על זה יותר מדי, אבל אני מרשה לעצמי לספר שנבהלתי. אני לא אדם שנבהל, אבל כשמדובר באנשים שקרובים אלי, זה קורה לי. אחר כך דיברתי על זה בטיפול, כי זה ישב עלי, וסיפרתי שמאז שקיבלתי את הבשורה לא חשבתי בכלל על המשחק שהולך להיות ביום רביעי. הסברתי למטפלת שזה משחק מאוד מאוד חשוב, אבל אני לא מתעסק בו, בגלל הדבר ההוא. והיא אמרה לי ״אז יש דברים יותר חשובים מכדורגל, הא?״ וחייכה. אמרתי לה שלפעמים כן.
אתם משחקים את המשחק הזה עם עצמכם לפעמים? מה יותר חשוב ממה? האם יומולדת לחבר טוב חשוב יותר ממשחק אמצע שבוע מול חדרה בליגה? האם ארוחה משפחתית מצדיקה היעדרות מסכנין בדוחא בשבת? האם גומלין ברבע גמר הגביע אחרי 0:3 מול עפולה במשחק הראשון חשוב יותר או פחות ממסיבת אירוסין של בת דוד? ואם המשחק הראשון יצא תיקו? ואם זה לא עפולה אלא דרבי? מה אז? ואם אתם ממש אוהבים את הדוד או הדודה?
ואולי אתם אנשים נורמלים. ואולי אתם כמוני. כל הזמן עסוק בחישובים על מה יותר חשוב. מיותר לציין כמובן, שמדובר בשיפור מהותי מקונסטרוקציה החברתית הרעועה שהצלחתי לבנות בעמל רב ובמינימום טאקט לפני כן, שבה מדרג החשיבות היה ברור מאליו ולא היה צריך לשאול שאלות. אבל אני אהיה בן 40 בנובמבר (ביום של הבחירות, קיבלתי חופש איזה כיף הא) והשאלות מתחילות להישאל.
יעל רצתה לפני שבועיים (לפני לימאסול הראשון) לדעת באיזה יום אפשר לקבוע משהו עם המשפחה שלה, והייתי צריך להגיד לה שעד סוף אוגוסט זה כנראה לא שלישי או רביעי או חמישי. היא לא כל כך העריכה את התשובה הזו, התעצבנה עלי (בצדק, אגב), והתשובה שלי על זה שזה ״משחק חשוב״ ו״רק אחר כך אפשר יהיה לדעת״ לא מאוד הניחה את דעתה. אני שם את עצמי במקום שלה ואני מנסה להרגיש, בשיא האמפתיה, איך זה מרגיש שמשהו מנהל את החיים שלך בצורה כזו שבה אין לך שליטה עליו לחלוטין, והוא לא יצא לך מהגוף. וזו לא תחושה טובה, אני מניח. זאת אומרת, אני נותן לזה לנהל לי את החיים, אבל על הביטוי ״משחק חשוב״ נעניתי ב״אבל כל משחק הוא חשוב״ לעומתי, שאם קראתם את הפוסט עד עכשיו, אתם יכולים להבין מאיפה הוא מגיע.
אז כל משחק הוא משחק חשוב. זו נקודת היסוד, ועכשיו צריך להבין מה בעצם עושים כדי לדרג את החשיבות. ופה מתחילה הבעיה. כי בסופו של דבר, המשחק? הוא ״רק״ משחק. הוא לא יהיה שווה אף פעם לברית מילה של הבן של הבת דודה, ויש עבודות שלא יראו בעין יפה את זה שעובד המשמרות עושה רק בקרים באמצע שבוע, והחברה לא תבין שגמר גביע זה משהו שקורה פעם במי יודע כמה, והיומולדת שלה חוזר פעם בשנה.
ואנחנו, האוהדים, אנחנו כל הזמן מוכרחים להיות בשליטה על הסיטואציה, ולהכין תירוצים שבועות קדימה. עושים טרייד אוף אחרי טרייד אוף אחרי טרייד אוף, נותנים כדי לקבל, לוקחים על עצמנו מחוייבויות בלי סבירות כדי שאת הראשון או את השני בערב בתחילת החודש הבא ישאירו לנו פנוי. וזה עוד כלום לעומת משחקי חוץ בצפון באמצע השבוע – נוסע או לא נוסע לקרית שמונה ביום שני בסוף נובמבר? זה כבר הופך ליומיים כי אתה חוזר ב-2 בלילה ורק ב-3 אתה נרדם.
בקיצור… צריך להגדיר את רמת החשיבות. מה אתה לא מוכן להפסיד, ומה כן. ואם כשאתה רווק וצעיר עם עבודה שאתה יודע שהיא זמנית אתה לא מוכן להפסיד כלום, עם הזמן אתה מפסיק להיות חסר מחויבויות אחרות מלבד אלה שנוגעות לרצונות שלך. אתה מתחיל לג׳נגל, ואתה מתחיל להבין שזה שעשית מנוי לא באמת מבטיח לך שתגיע לכל המשחקים, ואפילו אם משחק החוץ ממש קרוב, שם בנתניה, יש סיכוי שזה לא יקרה. ופה כבר צריך לנהל פנימית את הבאסה, אבל זה לא מה שהפוסט הזה יתעסק בו, זה יקרה בפוסט אחר, אולי.
כי אחת לכמה זמן, ובאמת באמת באמת באופן מאוד לא תדיר, מגיע משחק שהוא לא כמו שאר המשחקים. הוא משחק שאתה יודע, שאתה צריך להיות בו, ויהי מה. זה יכול להיות משחק אליפות אחרי עשר שנים, זה יכול להיות גמר גביע, זה יכול להיות כל אלה. אבל זה לא עוד משחק מול אשדוד בי״א בפברואר. ואיך אתה יודע שהוא מיוחד? איך תדע להבדיל? בעצם, עבור הקורא הסביר מדובר בעניין ברור – אבל לפעמים הצד השני בשיחה צריך הסבר כי בשבילו, באופן לעומתי, התחושה היא שעבורך ״כל משחק הוא חשוב״.
אבל הפעם זה באמת משהו אחר. הפעם יש משחק שנמצא במקום שבו נמצאים הדברים החשובים שיושבים להם ברומו של העולם. הפעם יש משחק שאינו כמו שאר המשחקים, משחק אליו עיניה של יבשת שלמה יהיו נשואות, משחק שטומן בחובו סכומי כסף רבים, משחק שאפשר להרים את הראש כמו אריק בנאדו, ולהגיד לכל מי שישאל – סורי, היום בערב אני הולך לראות את הקבוצה שלי סוף סוף משחקת בחיפה בצ׳מפיונס ליג. וכשאומרים בקול רם משפט כזה, אז הכל נהיה קצת פחות נורא.