אפולון. בית. ריקוד המכונה

אתה עומד ליד הכסא שלך ביציע ומחייך. חיוך של אידיוט שלא משנה מה אתה עושה לא מצליח לרדת מהפנים שלך. חיוך של סיפוק, חיוך של כיף כזה, שיש מעט חוויות שמזכירות אותו. יציאה לחופש״ש, בונוס גדול בעבודה, הפעם ההיא שקמת בבוקר ליד הבחורה הכי יפה במסיבה, ויצאת להסתובב בתל אביב כשאתה יודע משהו שאף אחד אחר לא יודע.

יש לי פריבלגיה – אני יכול לכתוב את הטקסט הזה שלושה ימים ארוכים אחרי המשחק. כבר קראנו הכל על מוחמד ופיירו וחזיזה, וסיכמנו שלביא היה טוב, ובכר ענק. ודיברנו ודיברנו ודיברנו ודיברנו. ועכשיו אנחנו כבר בבלגרד ובקפריסין (שאם הכל יהיה בסדר, את המשחק שם אראה מהאיצטדיון), ואפשר לקחת רגע לנשום, כי השבועות האחרונים היו די פסיכיים, ולחשוב על מה בדיוק קרה ולנסות להבין את מה שראינו באיזה שהוא קונטקסט אחר, גדול יותר ממה שאנחנו בדרך כלל רואים.

דיברתי על זה בפוד של נובחים בירוק שבו סיכמנו את המשחק, אבל אני רוצה להרחיב קצת יותר על האפקט הרגשי ומנטלי שהמשחק הזה עשה לי, ואולי, רק אולי, גם לכל מי שקורא את השורות האלה. תראו, אני הגעתי מאוד בלחץ למשחק הזה, והסיבה שהגעתי בלחץ, הייתה שה-0:4 על אולימפיאקוס שבוע קודם הפחיד אותי מאוד. העונה שאני חושב עליה הכי הרבה בהקשר הזה היא עונת 19/20 – זו שהפסיקה באמצע בגלל הקורונה. אני זוכר שמכבי דפקה 0:5 להפועל תל אביב באחד המשחקים האדירים ביותר שלה, אני טסתי לראות הופעה של סופרגראס באמסטרדם, במה שהפך להיות הנסיעה האחרונה שלי לחו״ל לפני הקורונה, וכשנחתתי בארץ כמה ימים מאוחר יותר, פתחתי אינטרנט כדי לגלות שהפסדנו 0:2 לבית״ר בחוץ. או הניצחון 0:4 על הפועל באר שבע בליגה רק כדי להפסיד להם בגביע כמה ימים מאוחר יותר. אני בטוח שלכל אחד מאיתנו יש איזו בעיטה מפוארת בדלי שהוא שומר כשדברים נעשים טובים מדי, כדי להיכנס לפרופורציה.

ועל זה בעצם הטקסט הזה – קונטקסט היסטורי. היות שרוב המשחקים שרוב האוהדים בעולם ראו של הקבוצה שלהם הם משחקים שלא הובילו בסופו של דבר לזכייה בתואר או היו משמעותיים, אלא לרוב נשכחים. תחשבו נניח על המשחק שלנו מול ק״ש בעונה שלוזון פתח על הקווים – וחלק גדול מהקוראים היו במשחק הזה, שהסתיים ב-0:0 לעיני 25 אלף צופים. מה אתם זוכרים ממנו? אני אשמח אם תכתבו בתגובות אגב, אני לא חושב שהייתי במשחק הזה, כי גרתי אז בחו״ל.

בקיצור – משחק כמו זה שהיה ביום רביעי זה משהו מיוחד לא רק בגלל שמכבי שיחקה כמו שהיא שיחקה, אלא כי הוא בא אחרי המון משחקים אחרים, הרבה פחות זכורים. מה בעצם קרה כאן? האם יש קשר בין מה שראינו ביום רביעי לקבוצה שלבשה ירוק בעונה של לוזון? (מעניין שיש שני שחקנים שלנו ששיחקו בשני המשחקים האלה – נטע וניקיטה. מאוד מעניין לשאול אותם על ההבדל בין שתי הקבוצות האלה של מכבי). כן, זה נכון שאנחנו אלופים כבר שנתיים, אבל גם עבורנו לבוא למשחק מוקדמות צ׳מפיונס אחרי שכבר ניצחת 0:4 בלתי נתפס, ולשחק בצורה כזו, בעוצמה כזו, זה משהו שהראש אוטומטית מחפש להבין איך בדיוק זה קרה. ואז אתה מתרומם ומתרומם ומתרומם ומתרומם ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך, כי אתה מתחיל לפחד שזהו – יותר טוב מזה אין. או שאתה עושה משהו הרבה יותר גרוע – אתה מתחיל לצפות לזה.

יש תאוריה (אידיוטית לחלוטין ולא קשורה למציאות, שאני פיתחתי, כמובן) שטוענת שעשר השנים הרעות היו עונש על השאננות של הקהל בעשור שלפני. עזבו שנייה מי בדיוק מעניש מאות אלפי אנשים בצורה כזו אכזרית ולמה שבכלל נאמין שיש ישות חזקה כל כך שמסוגלת ליצור תסריט כל כך מופרך ומתעלל כמו למנות את אלי גוטמן למאמן הקבוצה רק כדי שיפסיד לנו דרבי 1:3 ויתפטר (כן אני יודע על חדרה. לא מעניין). בקיצור, מה שהתאוריה אומרת זה שהיינו ממש ממש טובים כל שנות ה-2000, כדורגל מדהים, שחקנים וואו, כל הזמן בצמרת, והתחלנו לקחת את כל זה כמובן מאליו. כברור. כאילו אנחנו איזה מכבי תל אביב כדורסל כאלה (אה, הנה רמז לאיזה ישות אכזרית ונוראית יכולה להיות שמתעסקת ככה בספורט), שמשהו שייך לנו. חטא ההיבריס וזה.

האדם, מחפש חוקיות. הוא רוצה לבנות סיפור כדי שדברים יהיו מובנים. והסיפור, צריך גם איזה מוסר השכל. נראטיב הגיוני. זה יכול להיות הסבר למה היא נפרדה מאיתנו (לא יכול להיות שהיא סתם לא אוהבת אותנו יותר כי ככה דברים מתפתחים לפעמים, זה הכל הבחור הזה שהיא עובדת איתו), ולפעמים זה אפילו נראה סביר והגיוני, אבל האמת היא שאין נראטיב אחד בחיים – זה לא סרט. ואולי כן?

בכל מקרה, התאוריה הזו, מדוייקת או סתם ציור מסביב לחץ שנעוץ עמוק בקיר, נועדה כדי לקחת שליטה איפה שלא תוכל להיות שליטה. לאהוד כדורגל, אחרי שלב מסוים, זהה לקפיצה ממטוס, כשיש לך 50% סיכוי שהמצנח ייפתח. אתה מוותר על השליטה באופן אבסולוטי, ונותן לגלגל רולטה דמיוני את השליטה על חלק מאוד חשוב בחיים שלך – הסטייט אוף מיינד. הרי בפנים, אני יודע ויכול להסביר באופן אנליטי בדיוק מה קרה בעשור הנורא. לא אכנס לזה עכשיו, אבל עובדתית, אם אני כותב על זה בפוסט שהתחיל בניצחון 0:4 שהגיע אחרי ניצחון 0:4 באירופה, משהו כאן כנראה השאיר איזה סימן.

הנקודה היחידה בתאוריה שלי שאני לא בטוח לגביה אבל מאמין שאני יודע – מה הזיז את המחט? מה שינה את המחוג? מה קרה שהתנועה של המטוטלת הסתדרה? כמו הניסיון הנואל שלי לחשוב שלתחושות שלי היה חלק בנפילה, האם אחטא ואומר שלהכאה על חטא היה חלק בהתרוממות? האם זה מה שהקהל שלנו עשה, ורק המשיך להגיע באמונה עיוורת ומטומטמת ומטורפת וחסרת פרופורציות של אוהדי כדורגל? האם חוסר הפרופורציה בין החשיבות של המשחקים לחשיבות שייחסנו למשחקים הזיזה את המחט ההיסטורית של קורותיה של מכבי חיפה, ברעידה סייסמית שהביאה אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים היום?

לא ברור.

בכל מקרה, הטקסט ארוך מספיק, ואם קראתם עד לכאן, מגיע לכם שגם אסיים אותו. אז בגדול, מה שאני מנסה להגיד, זה שאסור לתפוס תחת. כאילו, ברור שמותר, אבל אסור להגזים עם התפיסת תחת כלפי עצמנו. קנדריק למאר אמר, bitch be humble, ואני אשתדל לשמור על זה, לא משנה מה יקרה בקפריסין ולא בבלגרד. יאללה תגידו שלום ב-GSP.