כתבתי פוסט לפני המשחק ולא היה לי זמן לשחרר אותו כמו שצריך – היה לי שבוע קשה מאוד בעבודה (המנכ״ל שלי בסיני ולכן התעסקתי עם הרבה יותר דברים מבדרך כלל + אתמול היה יום הולדת לאשתי והבטחתי לה שהיא מקבלת אותי לגמרי), אבל מכיוון שאני שונא לזרוק טקסטים, אני אצרף אותו לבלוג הזה מתחת.
אז לפני שבוע כתבתי על זה שחיכיתי לשבת כדי לכתוב על התחושות שלי מהמשחק, ומוטלה כפרה עליו הגיב לי ש״מעטים הפערים ביקום שגדולים יותר מהפער בין התחושה בשריקת הסיום לתחושה 24 שעות לאחריה״. ואז הגיעה מכבי וניצחה 0:4 בחוץ את אלופת יוון ואני נכנסתי להיי כאילו צללתי לתוך קערה ענקית של (יש) אבקה (הערת מערכת: פוסט על ״הפרשה״ יתפרסם במהלך סוף השבוע), והתחושה הזו נשארה גם 24 שעות אחרי, כולל נהיגה בפקק המזדחל מתל אביב לחיפה שלקחה שלוש וחצי שעות וחזרה שלקחה רק שעה וחמישים. אז כן, יש פעמים שהתחושה נשארת גם 24 שעות ואולי אפילו עד המשחק הבא. נגלה כי יש עוד שישה ימים ואיזה כיף שיש כדורגל.
והאמת שנאמר כבר הכל על המשחק – השתתפתי בספייס של נובחים בירוק ואפילו הקשבתי לפודיום ותדעו, הנה רגע של גילוי דעת, שהדבר הכי קשה זה לנסות לחשוב על משהו שהרשים אותי במשחק שאף אחד לא דיבר עליו. הרי אני לא מבין כדורגל כמו אנשים אחרים, ולא בא לי לחזור על הנקודות שאני מסכים איתן – כן עלי מוחמד היה נהדר, כן פיירו נתן אחלה משחק, וואו גדול על סונדגרן וכן שרי הוא אל כדורגל שירד מהשמיים אל דדו והחליט להשתקע פה כי האנשים נראו לו נחמדים ויש אחלה של שווארמה.
ולכן אני רוצה לקחת אתכם רגע מעבר לתוצאה. לנקודות קטנות שמעידות על משהו שאולי יהיה שווה לעקוב אחריו העונה ואולי, כמו המון פעמים אחרות, ייאבדו אל תהומות הנשייה, ואף אחד לא יזכור את הטייק הזה. אז הנה לא לפי סדר – כמה מחשבות רנדומליות על מה שהיה בפיראוס:
- ניסיתי לחשוב כל הזמן איזה משחק הניצחון הזה מזכיר לי, אבל באמת שאין. קודם כל, בגלל המעמד. בטקסט שכתבתי לפני המשחק (זה שתוכלו לקרוא למטה) – ציינתי שיש משהו נורא אכזרי בלשחק משחק כל כך חשוב בזמן כל כך מוקדם של העונה. תראו את אולימפיאקוס – הם שיחקו שני משחקים רשמיים, הפסידו אחד, והעונה שלהם באופן רשמי – כישלון (אלא אם הם יעשו קמפיין טוב במפעל אירופאי משני, אבל עד אז… כישלון). אני תוהה, מה היה קורה אם המשחק הזה היה משוחק באוקטובר. האם היה שונה? התחושה שלי שכן. זה לא משנה כל כך, כי טיימינג זה הכל בחיים, אבל וואי איזה באסה להם, הא? אה, והמשחק שעלה לי בראש, לא יודע למה: ה-0:5 על סטיאווה בוקרשט בקרית אליעזר – סוג של התפוצצות בלתי נתפסת (למי שלא זוכר או שלא היה במשחק או שסתם בא לו – הגול החמישי אחד הגדולים שהיו, והייתה גם מספרת של עמאשה במשחק הזה.
- בגלל שהתחלתי לצפות אחרי ה-0:1, בערך בדקה ה-18 או ה-20, אני חושב שאם אני צריך לבחור במה שהכי הרשים אותי במשחק היו הדקות שראיתי עד סוף המחצית הראשונה. הנה מה שידעתי – לא חשבתי, לא הערכתי, לא היה נראה לי באותם רגעים – אני ידעתי לחלוטין ובלי צל של ספק, שאנחנו הולכים לספוג שער. אבל לא ספגנו. החזקנו והחזקנו והחזקנו והגענו להזדמנויות והגנו יפה. זה היה כאילו איזה רוביקון התהפך, כאילו הקבוצות שינו את הסטטוס שאיתו הן הגיעו – מכבי שיחקה בביטחון ושלטה, אולימפיאקוס נראתה כמו, ואין לי שום דרך יפה להגיד את זה, קבוצה ישראלית במשחק באירופה שאין לה מושג מה לעשות.
- זה לגמרי שלי, ויש מצב שאני מאוד טועה, אבל אחד הרגעים הזכורים לי במשחק זה ויכוח של עלי מוחמד עם השופט. עכשיו, תסתכלו על מוחמד בעונה בליגה ותנסו להיזכר בו רב עם שופט, מתווכח על צהוב או מוחה על פאולים. הוא בדרך כלל פשוט חוזר לעמדה שלו ומקבל את הדין בהכנעה. היה גם רגע שבו הוא וחזיזה צעקו אחד על השני. מכבי קבוצה מאוד מאוד מאומנת. מאוד. ועבורה זה הרגיש שבכר אמר לו לעשות את זה – יחד עם עוד רגע במשחק שבו הוא וחזיזה התווכחו ביניהם בקטע – שמוח קונספרטיבי כמו שלי יכול לחשוב שזה נעשה בכוונה כדי לבזבז עוד כמה שניות. כאילו הכל מתוכנן, או אולי אני מחפש משהו איפה שאין.
אז דיברנו על תחושות ודיברנו על הרגשות וכל זה סובייקטיבי, אפילו שאני מניח שהרבה אנשים חולקים את אותם תחושות ורגושות. אבל כדי לסיים את הפוסט הזה ולסכם את מה שהיה – צריך לנסות ולהבין את התמונה הגדולה של הניצחון הזה ומה הוא אומר לגבי מכבי חיפה. והאמת? הוא לא אומר כלום. ביום רביעי תשוחק מחצית ראשונה של משחק חדש לגמרי עם קבוצה שתבוא ממקום שונה לחלוטין, וסביר להניח שתנסה פחות מאולימפיאקוס. רוב העונה שלה, מכבי לא תשחק מול קבוצות כאלה, אלא כאלה שיתגוננו מולה, יסגרו את המשחק, וינסו לעקוץ. אני יודע שזה נקרא כאילו אני מנסה להוריד, אבל אני לא. החשיבות של הניצחון הזה היא עצומה במובן הזה שהוא הבטיח לנו שלב בתים ושלח אותנו להתמודדות עם קבוצה לא מדורגת, מה שנותן למכבי סיכוי טוב יותר לעלות שלב ולשחק באחת משתי המסגרות הגבוהות יותר באופ״א – מה שיוביל את הקבוצה לקבל בית הרבה יותר קשה ממה שהיינו ככל הנראה מקבלים בקונפרנס (כן, אני יודע מה היה שנה שעברה, אבל צריך לחשוב שלא כל שנה מקבלים הגרלה כזו), ואם נקבל בית כמו שאנחנו יכולים לקבל, גם לא נתקדם יותר מדי בדירוג, שזה דבר חשוב.
אבל אין בנו תועלתנות גרידא בבואינו להתייחס לעניין חשוב כמו זה – יש רק רצון להיות הכי טובים והכי גדולים והכי חזקים ולראות איך השחקנים שלנו יתפקדו בבימה הגדולה ביותר שהם יכולים להגיע אליה. כשהפסדנו לטוטנהאם 2:7 באיצטדיון שלהם (שהוא אגב, האיצטדיון הטוב ביותר בעולם), לא הרגשתי מבוכה כמו שאחרים הרגישו. אין מבוכה בלהפסיד לקבוצת טופ 6 בפרמיירליג אחרי שניסית לשחק מולם כדורגל. זה לא אותה רמה – וכאן אנחנו חוזרים לעניין שהתחלנו ממנו: התחושות שנשארות.
כאוהדי כדורגל אנחנו זוכרים משחקים בצורה מסויימת, חלק יותר וחלק פחות, איפה עמדנו ועם מי, שערים מיוחדים שראינו, אירועים מופרכים, אבל בעיקר, אני חושב, אנחנו זוכרים הרגשות ספציפיות. אני זוכר את ההרגשה בקרית שמונה אחרי השיוויון, ואני זוכר את ההרגשה כשהבקענו למנצ׳סטר יונייטד בטראפורד, ואני זוכר את רוזנבורג ואני זוכר את ה-0:5 על הפועל תל אביב עם בלבול ואני יכול לזרוק עוד משחקים והרגשות, אבל לכולנו יש את זה – משחקים שיכנסו לפנתיאון של ההרגשות שלנו, שנוכל לשלוף מהזיכרון ברגעים שבהם סתם נשב ונחשוב. והמשחק מול אולימפיאקוס, בגלל היריבה והמעמד והסיטואציה וחוסר ההלימה בין המציאות לבין מה שהמציאות הייתה אמורה להיות – ייכנס חזק מאוד לקטגוריה הזו – משחק בלתי נתפס.
___
ופה למטה – אם בא לכם, יש את הטקסט שכתבתי לפני המשחק ולא פרסמתי.
____
אולימפיאקוס (לפני, יום הולדת ליעל)
יש משהו מאוד אכזרי בלשחק משחק כל כך חשוב עוד לפני שהליגה התחילה. חשוב, לא בגלל שהתוצאה שלו הרת גורל למכבי – היא ממש לא (אם כבר אז לאולימפיאקוס). אבל כן משחק שאם מנצחים בו, יכול לתת איזה שהוא בוסט לעונה הקרובה. זה אכזרי, כי אנחנו בקיץ, עוד לא אוגוסט אפילו, לח וחם והשחקנים עוד לא בכושר משחק ולא נכנסו לקצב שלהם, וכבר שופטים אותם על התוצאה והדרך – בגלל שאלה המשחקים שבשבילם משחקים עונות שלמות – ליגת האלופות, אירופה, משחק אחד על כל הקופה וכל הקלישאות האלה.
אני לא מחדש כלום במה שכתבתי למעלה, בעיקר מנסה לסדר לעצמי את הציפיות. אני מודה, אני לא מרגיש את הלחץ שיש לי בדרך כלל לפני משחקים. כמו שאפשר היה להבין מהכותרת, ליעל (אשתי) יש היום יומולדת, ובשעה 19:00 אנחנו נלך למסעדה, נסיים כשנסיים ואין לי מושג אם אפילו אצפה במשחק. זה חלק מההחלטה המודעת שלי לתת חשיבות לדברים חשובים שהם לא כדורגל, ולנסות לקחת דברים ביותר פרופורציה. כאמור, יש משהו מאוד אכזרי בלשחק משחק כזה ביולי.
אבל על מי אני עובד? יעל שאלה אותי אתמול על משהו שקשור ליומולדת 40 שלי אם אני רוצה ברביעי או חמישי או שישי, ואמרתי לה ישר שישי בלי לחשוב פעמיים (ואנחנו מדברים על נובמבר, כן?), כי אני לא רוצה לקחת סיכון מיותר. ואני כבר יודע עכשיו על שלושה משחקים שלא אהיה בהם בגלל נסיעה בספטמבר. בקיצור, הדבר הזה מנהל אותי לפחות כמו שאני חושב שאני מנהל אותו, והדרך היחידה להימנע מזה, היא פשוט להחליט מתי די.
ולכן, הפוסט הזה לא יעסוק בכדורגל. גם ככה אין משהו שהשתנה מהשבוע שעבר בין שתי הקבוצות האלה. אני עדיין חושב שאולימפיאקוס פייבוריטית, אני עדיין חושב שהסיכוי שלנו לעלות הוא 20-25%, ואני חושב שכדאי לפתוח עם פיירו ועם אבו פאני. ואולי לקבל פחות צהובים עם אפשר. זהו בערך. יש את המשחק, ויש את מה שמעבר למשחק.
איך זה מרגיש לדעת שאולי לא תראה משחק? איך זה עבורכם? אתם ממנים מישהו ספציפי שידווח? אתם משתדלים להסתכל בעצמכם פעם בכמה דקות? אולי שמים התראה מאפליקציה שתגיד לכם, או בעצם סומכים על יייייששששש שיגיע מקבוצת ווטסאפ? לא לצפות במשחק מזכיר לי לפעמים איזו עבודה שהייתי בה היחיד שלא עישן סיגריות, ולכן גם לא יצא להפסקת סיגריה פעם בכמה זמן: תמיד היה משהו שפספסתי, וזה משהו שאף פעם לא יחזור, כי אם יש משהו גרוע יותר בלהסביר בדיחה, זה להיות זה שמבקש שיסבירו לו אותה.
אם באמת לא אצפה במשחק, אני שוקל להתעלם ממנו לחלוטין. לשים את הטלפון על מצב טיסה ולחכות עד 12 בלילה. להתנתק לגמרי. גם את זה עשיתי פעם, וזה היה מאוד קשה. קשה לא לדעת, אני מרגיש שאני חייב לדעת. משהו קורה במקביל לחיים – ואין לי שום דרך לדעת אם הכל בסדר.
מצד שני, יש משהו הרבה יותר רגוע בלחטוף שער כשאתה לא צופה – אתה לא יודע בדיוק כמה הקבוצה גרועה – ויש שביב של תקווה (שוב, תלוי בתוצאה, אם זה 0:2, זה יכול לשחק לרעת התקוה). בקיצור, לא לראות משחק כדורגל זה בדיוק כמו לראות משחק כדורגל, רק עם הרבה יותר דברים שקורים בדמיון שלנו והרבה יותר הזדמנויות לחרפן את עצמך כי אין לך במה להתעסק.
אלא שלשמחתי יהיה לי היום במה להתעסק, כי יעל חוגגת 37. אז כאן כל מי שלא מעניין אותו הדבר הזה יכול ללכת, כי אני הולך לכתוב משהו אישי לאישה שלי: יעלי, אמרתי לך את זה היום, ואני אכתוב לך קצת יותר באריכות: אנחנו ביחד כבר 11 שנים, ויש מיליון דברים שאני אוהב בך, אבל ליומולדת הזה אני אתרכז באחת – בזה שאת לא מפסיקה לחפש. אני טיפוס קצת שקוע בדרכיי, ולשמחתי יש לי אישה (זו את, כן), שאף פעם לא נשארת במקום ותמיד מנסה לבדוק מה ומי הלאה. והחיפוש, אומר שיש לך הרפתקאות. לא כולן הרפתקאות כמו בסרט של מארוול, אבל כן רגעים שבהם את מנסה משהו שאני לא הייתי מנסה אולי, וזו השראה גדולה. אז אל תפסיקי לחפש, ואל תפסיקי להביא רעיונות ותמיד תאמיני שיש עוד. ככה אנחנו לא מפסיקים לחיות, אני חושב, עד לרגע שבו אנחנו מפסיקים. אוהב אותך מלא יפה שלי.